<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין הקריעה</h1>
<h2>דף טו.</h2>
ולענין קרובים כל שהוא חייב להתאבל עליו חייב בקריעה. וחיוב קריעה מנ"ל מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו מכלל דכ"ע מיחייבי. (כ"ד א') אמר שמואל אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה. וכשם שקורע על קרובים שמתאבל עליהם כך קורע על שניים שלהם. וכשהוא קורע על שניים שלהם אינו קורע אלא בפני הקרובים עצמן, כדרך שנוהג אבלות עמהם בבית כדבעינן למימר קמן. קרע שלא בפניהם לא יצא וחוזר וקורע בפניהם.
<h2>דף כ:</h2>
באת לו שמועה במועד, שמועה קרובה שנוהג בה לאחר המועד שבעה ושלשים ודאי קורע, שמועה קרובה במועד ולאחר המועד תעשה רחוקה, מצינו בתשובת הגאונים כיון דאינו נוהג שבעה ושלשים אינו קורע. ותלו לה מדאמרינן בגמרא [כ' ע"ב] קריעה בלא שבעה מי איכא, וכך מצאו עוד לרבינו האי ז"ל. ואין עניות דעתנו מסכמת לדבריהם, לפי שהשמועה הזו קרובה היא וראוי לנהוג עלי' שבעה ושלשים אלא שהרגל מבטל לפי שאינו ראוי לאבילות, אבל ראוי הוא לקריעה, הלכך קורע בשעת שמועה דשעת חימום הוא. ולא אמרו בגמרא דליכא קריעה בלא שבעה אלא בשמועה רחוקה, לומר דכשם שהקלו עליו שאינו נוהג שבעה מפני שהוא אבילות ישנה, כך נקל עליו שלא יהא קורע, אבל הכא קרובה היא והרגל מפסיק מה שראוי להפסיק ונוהג מה שראוי לנהוג כשאר אבלים. ובעל הלכות ז"ל כתב אפילו בשמועה קרובה אסור לקרוע במועד וכך השיב רב נטרונאי, נשתבש זה אצל הגאונים, דשמועה קרובה כמי שמתו מוטל לפניו וקוברו במועד הוא, ותנן בהדיא דקרובים של מת קורעים.
תאני אבוה דר' זירא קמיה דר' זירא מי שאין לו חלוק לקרוע כגון שהיה פוחח או שהיה לבוש בגדים שאולים ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה קורע, לאחר שבעה אינו קורע. עני ר' זירא בתריה בד"א בחמשה מתי מצוה אבל על אביו ועל אמו קורע והולך. פירשו הגאונים ז"ל כל י"ב חודש. והרב ר"מ ז"ל כתב כל שלשים יום. ובעל הלכות אומר קורע לעולם. ומסתברא קורע לעולם, שכן מצינו שאסור באחוי לעולם, ואינו בדין שימות אביו ולא יקרע בנו עליו. ובירושלמי מצינו אפילו אחר כמה חייב לקרוע. ומשמע דקורע לעולם כדברי בעל הלכות ז"ל.
וכל הקורע בין על הקרובים בין על השניים שלהם אינו קורע אלא מעומד, קרע מיושב לא יצא, דאמרינן אמימר שכיב לי' בר בריה קרע עילויה אתא בריה קרע באפיה, אידכר דמיושב קרע קם קרע מעומד, א"ל רב אשי לאמימר קריעה מעומד מנ"ל אילימא משום דכתיב ויקם איוב ויקרע את מעילו אי נמי מויקם המלך ויקרע את בגדיו, אלא מעתה ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה ה"נ והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה חליצתה כשרה, א"ל התם לא כתיב ויעמוד ויאמר הכא כתיב ויקם ויקרע. והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל יש לו דרך אחרת בפי' המעשה הזה, וכך כתוב בפירושיו, ירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] רב דמכת אחתיה, פקיד לחייא בריה כד תהא סליק לגביה הוי שלח סנדלך. ואי קשיא לך הא דאמימר דלא הוי בריה התם וקרע על בר בריה, התם מידע ידיע דהוה אתי ברי' לגביה ומחויב למיקרע בהדיה, הילכך בשעת חימום עדיף לי'. ודברי תימה הן שאלו היתה קריעה זו כהוגן מפני שבנו יודע בה בסוף האיך קרע פעם אחרת כשבא בנו, אלא אמימר בשעת חימום קרע וטעה, וכשבא בנו וידע שאותה קריעה לאו בשעת חיובו עשאה, קרע פעם אחרת. עוד כתב הרב ז"ל בקריעה מעומד, וא"ת נהי דלמצוה בעינן מעומד מדכתיב ויקם ויקרע, עכובא מנ"ל דאפילו דיעבד נמי לאו כלום היא, מדתניא ביה קרא באיוב ובדוד כדאמרינן בסמוך, אי נמי איכא למימר דאמימר אחמיר אנפשיה. גם אלו אינן דברים נכונים בעיני, שאפילו לענין חליצה דלא כתיב ויעמוד ויאמר כקריעה, לכתחלה מעומד בעינן, דברייתא חליצה כשרה קתני ודיעבד משמע. ותניא בספרי בהדיא ועמד ואמר מלמד שאין אומרים דברים בעמידה, וכן כתב הרב רבינו הגדול והגאונים ז"ל בסדור החליצה. אבל כל עיקרנו לא בא רב אשי לשאלה זו אלא מפני שחזר אמימר וקרע פעם אחרת, א"ל קריעה מעומד בדיעבד מנ"ל אילימא מדכתיב בה עמידה והרי חליצה כתיב בה נמי עמידה ואין במשמע אלא לכתחלה אבל דיעבד אין עמידה מעכבת, ופריק התם לא כתיב ויעמד ויאמר אבל הכא כתיב ויקם ויקרע ועיכובא נמי משמע. וכ"כ הרב ר"י בן גיאת ז"ל כדברינו, שאם קרע על השני שלא בפני הקרוב או שקרע מיושב על כל אדם לא יצא וחוזר וקורע. וכן עיקר.
<h2>דף כב:</h2>
ת"ר על כל המתים כלן רצה חולץ רצה אינו חולץ, על אביו ועל אמו חולץ. פי' חולץ כתפו ומוציא זרועו מן הקרע של חלוק נמצאת כתפו עם זרועו מגולין, כך כתוב בהלכות וכך פירשו כל הגאונים. ענין אחר מפי' רש"י ז"ל חולץ פושט כסותו העליון מעליו שנראה כמתעסק בצרכי המת, א"נ נראה כמתאונן ואינו יודע מה לעשות. ושמא מפני זה נהגו במקומות הללו להלך לבושי חלוקים לבנים לפני המטה. אבל פירוש משובש הוא ואינו אלא כמו שפירשו הגאונים. והתם אמרינן (ב"ק י"ז א') וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף. ומעשה בגדול הדור באחד שמת אביו ובקש לחלוץ ובקש גדול הדור שעמו לחלוץ ונמנע ולא חלץ, מאן גדול הדור ר' יעקב בר אחא ומאן גדול הדור שעמו רבי, ומשום כבודו דרבי נמנע ר' יעקב בר אחא ולא חלץ על אביו כדי שלא יחלוץ רבי עמו. וא"ת ומה הכבוד הזה שנוהגין כאן לעבור על המצות ולהקל בכבוד האב שלא יחלוץ הבן עליו, י"ל שהיה ר' יעקב אדם גדול ואינה לפי כבודו לילך בשוק חלוץ כתף ובשרו מגולה, ורצו לנהוג בו כבוד ולחלוץ עמו שלא יתגלה יחידי, והוא חשש לכבודם אע"פ שלא היה חושש לכבוד עצמו, ונמנע ולא חלץ דכבוד תורה עדיף. והתם אמרינן (קידושין ל"ג ב') בנו והוא רבו מהו שיעמוד מפניו של אביו, ולא פשטו, כל שכן במלתא דאית בה זילותא לצורבא מרבנן דלית ליה למעבד לכבוד אביו, דתניא (ב"מ ל' א') והתעלמת פעמים שאתה מתעלם הא כיצד זקן ואינה לפי כבודו וכו'. וכן מצינו באבל רבתי [פ"ט] דתניא על המתים כלן אינו חולץ אלא על אביו ועל אמו, אם אינו ראוי לחלוץ ואחרים ראויים לחלוץ אף על אביו ועל אמו אינו חולץ, ומעשה שמת אביו של ר"ע וחלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ. והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל כתב ומנעו לרבי לחלוץ על אביו של ר' יעקב, ושמעינן מינה הרב לגבי מאן דפחות מיניה רצה חולץ רצה אינו חולץ בשאינו גדול הדור או ראש ונשיא, אבל אם גדול הדור הוא או נשיא או אב ב"ד אינו חולץ. ואין לשון הגמרא נסכם לפירושו. וכ"ש שהדבר מתבאר מאבל רבתי כמו שכתבנו.
על כל המתים כלן קורע טפח על אביו ועל אמו עד שמגלה את לבו. אמר ר' אבהו מאי קראה ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח עד שמגלה את לבו. ירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ח] אמר ר' שמואל בר אבדימי בר תנחום מפני שבטלה ממנו מצות כיבוד. על כל המתים כלן אפילו לבוש עשרה חלוקין אינו קורע אלא עליון, על אביו ועל אמו קורע את כלן וארפרקסותו אינה מעכבת. אחד האיש ואחד האשה, ר' שמעון בן אלעזר אומר האשה קורעת את התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון. אפרקסותו פירש"י ז"ל שהוא סודר שעל ראשו ונופל לפניו, וכן פירש הרב ר' אברהם כענין זה. ולפי שאינה מלבוש אינה מעכבת קריעתו שכבר קרע כל בגדיו. ולפי דבריהם בשאר מתים הוה ליה למיתניה דהא בגד עליון הוא. ור' נתן בעל הערוך ז"ל פירש שהוא לבוש התחתון ופתוח בכתפו וכשלובשו קושרו וכדתנן בסוף מקוואות [פ"י מ"ד] הקשר באפרקסין שבכתף, ותניא בדרך ארץ [פ"י] הנכנס למרחץ כיצד יעשה חולץ מנעליו ומסלק כובעו וטליתו ומתיר חגורו ופושט חלוקו ואח"כ מתיר אפרקסותו התחתונה וכשיצא מניח אפרקסותו ולובש חלוקו וחוגר חגורו ומתכסה בטליתו ומניח כובעו ונועל מנעליו, ועוד אמרו בירושלמי [ברכות פ"ב ה"ג] בפ' היה קורא אפרקסון היה לבוש מבפנים, ולפי שאינו אלא קשור ואין עושין אותו ללבישה אלא שיקבל הזיעה ולא יתטנפו מלבושיו כדאמרינן (ברכות כ"ד ב') מבליעו באפרקסותו, לפיכך אינו מעכב בקריעה. וכתב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל נראה לי מדלא קאמר ואינו צריך קריעה מכלל דלכתחלה צריך לקרעה על אביו ועל אמו אלא שאם לא קרעה לא עיכב את המצוה ויצא ידי קריעה, מכלל שאם לא קרע את הבגדים כלן לא יצא ידי קריעה, וגוערין בו כעובר על מ"ע מדברי סופרים, ועוד שכל זמן שאותו הבגד עליו אומרים לו קרע אותו ואפילו לאחר שלשים, דהוה ליה כמי שאין לו חלוק לקרוע ואח"כ נזדמן לו חלוק שחייב לקרוע על אביו ועל אמו מפני שלא קרע בשעת חיוב, וגם זה כמו כן לא קרע כל צרכו בשעת חיובו, ואינו נראה לנו שאינה מעכבת את הקריעה אפילו לכתחלה, מדלא קתני ואם לא קרע את אפרקסותו לא עכב. ובאבל (פרק ט') תניא אפרקסותו אינה מעכבת את הקריעה. ר' בנימין אומר משום ר' עקיבא קורעין את אפרקסותו הא לת"ק אין קורעין אותו כלל.
על כל המתים כלן רצה מבדיל קמי שפה שלו רצה אינו מבדיל, על אביו ועל אמו מבדיל. ר' יהודה אומר כל קרע שאינו מובדל קמי שפה אינו אלא קרע של תפלות, ופסקו הגאונים הלכה כת"ק. כי אתא רבין א"ר יוחנן על כל המתים כלן קורע בכלי. על אביו ועל אמו קורע ביד. אמר ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן על כל המתים כלן קורע מבפנים, על אביו ועל אמו קורע מבחוץ. פי' ר"ש ז"ל מבפנים בחדר שלא בפני העם, מבחוץ במקום רואין. והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל פי' מבפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורעו. ומסתברא כוותיה מדקאמרינן מבפנים ומבחוץ ולא אמרינן בפנים ובחוץ. אמר ר' חסדא וכן לנשיא. נשיאה שכיב א"ל רב חסדא לרב ענן כפי אסיתא וקום עלה ואחוי קריעה לעלמא. מדאמר רב חסדא בקריעה מבחוץ וכן לנשיא, ש"מ בשאר כל חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים, וכן רבו שלמדו חכמה אינו אלא כשאר כל המתים, דתניא בהדיא לא השוו לאביו ולאמו אלא לענין אחוי בלבד, ואקשינן עלה דר"ח מאי לאו אפילו נשיא לא לבר מנשיא, כלומר דדמי לאביו לענין קריעה מבחוץ, הא נשיא בשאר דברים ורבו שלמדו חכמה אפילו בקריעה מבחוץ אינן שוין לאביו ולאמו. והר"ם ז"ל כתב בנשיא ורבו עד שמגלה את לבו, ואין דבריו נכונים כמו שפירשתי. ועוד שגילוי הלב דבר מיוחד הוא באביו ואמו, רמז שבטלה ממנו מצות כבוד כמו שהזכרנו בירושלמי. והרי אמרו בגמ' בקריעה טפח מאי קראה דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח, והא דוד דקרע על נשיא ואב"ד ושמועות הרעות הוי וסגי ליה בטפח. (באבל פ"ט) ת"ר על חכם חולץ מימין על אב ב"ד משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן, מדלא קתני אביו מהיכן חולץ ש"מ רצה מכאן חולץ רצה מכאן חולץ רצה שתיהן חולץ, וכן רבו שלמדו חכמה אם רצה חולץ עליו שתי כתפיו. ומעשה שמת ר' אליעזר וחלץ עליו ר"ע שתי ידיו והיה מכה על בשרו והדם שותת ויורד והיה קורא עליו רבי רבי רכב ישראל ופרשיו.
<h2>דף כד.</h2>
תנא כל שבעה קרעו לפניו ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע, ובשבת קרעו לאחוריו ואם בא להחליף מחליף וקורע. ואוקימנא לכבוד אביו ואמו אבל לשאר קרובים מחליף ואינו קורע. ירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ח] הרי שהיה מחליף בגדים כל שבעה חייב לקרוע. ר' חייא רבה ור' חמא אבוה דר' הושעיא תרויהון אמרין כולן אסורין באיחוי, בר קפרא אמר אין לך אסור באחוי אלא הראשון בלבד. אמר ר' חנינא פליגא אחרינא ביניהון. למ"ד שניהם אסורים באחוי אינו עושה שאר הימים תוספת, ואפילו יש עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כולן, ומ"ד אין אסור באחוי אלא הראשון בלבד עושה שאר הימים תוספת, ואפילו יש עליו כמה בגדים אינו קורע אלא העליון בלבד. וכיון דאשכחן לרבואתא דפסקי בפלוגתא דגמרא דילן דאותן קרעין אינן מתאחין, ש"מ אין שאר הימים תוספת, הלכך קורע את בגדיו ומגלה את לבו כל שבעה. ורבינו האי גאון ז"ל נשאל. מי שהחליף בגדיו תוך שבעה קורע את כלן או את העליון, והשיב מנהג הנוהג מימים קדמונים שאינו קורע את כלן. ובמה שכתבנו אנו ראוי לסמוך.
<h2>דף כד:</h2>
באת לו שמועה במועד, שמועה קרובה שנוהג בה לאחר המועד שבעה ושלשים ודאי קורע, שמועה קרובה במועד ולאחר המועד תעשה רחוקה, מצינו בתשובת הגאונים כיון דאינו נוהג שבעה ושלשים אינו קורע. ותלו לה מדאמרינן בגמרא [כ' ע"ב] קריעה בלא שבעה מי איכא, וכך מצאו עוד לרבינו האי ז"ל. ואין עניות דעתנו מסכמת לדבריהם, לפי שהשמועה הזו קרובה היא וראוי לנהוג עלי' שבעה ושלשים אלא שהרגל מבטל לפי שאינו ראוי לאבילות, אבל ראוי הוא לקריעה, הלכך קורע בשעת שמועה דשעת חימום הוא. ולא אמרו בגמרא דליכא קריעה בלא שבעה אלא בשמועה רחוקה, לומר דכשם שהקלו עליו שאינו נוהג שבעה מפני שהוא אבילות ישנה, כך נקל עליו שלא יהא קורע, אבל הכא קרובה היא והרגל מפסיק מה שראוי להפסיק ונוהג מה שראוי לנהוג כשאר אבלים. ובעל הלכות ז"ל כתב אפילו בשמועה קרובה אסור לקרוע במועד וכך השיב רב נטרונאי, נשתבש זה אצל הגאונים, דשמועה קרובה כמי שמתו מוטל לפניו וקוברו במועד הוא, ותנן בהדיא דקרובים של מת קורעים.
בפרק ר' אליעזר (שבת ק"ה ב') תניא הקורע בחמתו ובאבלו על מתו אע"פ שחלל את השבת יצא ידי קריעה. ומקשינן עלה בירושלמי בעון קומי ר' יוסי לא כן א"ר יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק מצה גזולה אין אדם יוצא בה י"ח בפסח, פי' משום דהויא לי' מצוה הבאה בעבירה, אף קריעה זו שקרע בשבת מצוה הבאה בעבירה היא, ופריק אמר לון תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח, ושמעינן מינה שאם קרע בחלוק הגזול אינו יוצא ידי קריעה.
ואין קורעין ביו"ט אפילו בי"ט שני של גליות אפילו קרוביו של מת. והרב ר' אשר בר משולם ז"ל כתב קורעין [כ"ה בתמים דעים סי' ק"כ בהלכות יו"ט לר"א ב"ר משולם].
מתניתין אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת ואין מברין אלא על מטות זקופות, ואין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באסקטלא ולא בקנון אלא בסלין. ואין אומרים ברכת אבלים במועד. הא מתניתין כולה במועד קיימא כדקתני סיפא בהדיא במועד, וכולה פירקין משנה במועד היא. וקמ"ל תרתי דאין קורעין אלא קרובים שלא להרבות את ההספד, ושאין כופין מטות אפילו להבראה, ומכללא דקריעה גופה בקרובים והבראה עבדינן דלא מחלל בה שמחה דמועד כאבילות. ואין מוליכין לבית האבל בטבלא, הא נמי במועד קתני, ואצ"ל בחול, אלא דקתני דאפילו במועד דלא נהגו אבילות לא יוליך אלא בסלים כתקנתא דרבנן שלא לבייש את מי שאין לו. ירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ז] ובלבד קרובים הראויין להתאבל. ובדידן [ר"ל בתלמוד דידן] כל המחוייבים בקריעה קורעים במועד, כגון מי שהיה שם בשעת יציאת נשמה. ואי אדם כשר הוא או חכם הכל קורעין עליו במועד, אבל לכבוד דרשות קתני מתניתין דאין קורעין.
<h2>דף כה.</h2>
תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף שהכל חייבים לקרוע. פי' רש"י ז"ל שעדיין היה זה יכול ללמוד והוה לי' ס"ת. ולפי הפירוש הזה נראה שאין חובה זו נוהגת בנשים, אלא אפילו היה עומד בשעת יציאת נשמתן אינו חייב לקרוע. וקשה הדבר לומר שיקרעו על העתיד, ועוד אם מן הדין אף בס"ת אין קורעין אלא בזרוע וכמעשה שהיה. ולי נראה שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין. ומשל בעלמא הוא לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה וחייב אדם לקרוע עליה כאלו נשרף ס"ת לפניו. א"נ לומר כשם שקורעין עליה כך קורעין על מקיימי מצותיה, שבשרפתה אובדין מצות של כתיבה, ובמיתת עושיה אובדין מצות של מעשה הלכך על כל אדם מישראל קורעין ואפילו על אשה.
תניא חכם שמת הכל כקרוביו, הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחובה של עיר, ותניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שמת, שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה. פי' בוכה ומתאבל היינו בוכה וקורע עליו, אבל לישב עליו באבלות לא אמרו אלא על רבו כדבעינן למכתב לקמן. כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרו לא גמרינן מניה, א"ל אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני, ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין בי מדרשא. סבור מאי דהוה הוה א"ל רב אידי בר אבין תניא חכם כל זמן שעוסקין בהספדו. סבור למיקרע לאלתר א"ל אביי חכם כבודו בהספדו.
איכא למידק הכא והא רב ספרא אדם כשר הוה והכל קורעים על אדם כשר ואפילו בחולו של מועד, והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל מתרץ דה"מ באותן שעומדין בין מיתה לקבורה, אבל אלו החכמים לא היו שם בשעת פטירתו של רב ספרא ולאחר קבורה באו, ואינן חייבין לקרוע באדם כשר. והם היו סבורין דחכם נמי כאדם כשר ותו לא, אא"כ היה רבו, דההוא ודאי בין בפניו בין שלא בפניו ביום שמועה קורע אפילו במועד, ואמר להו אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני וקאמר הכל כקרוביו בין בפניו בין שלא בפניו. והא דתניא באבל רבתי (פ"ט) ר"ש בן אלעזר אומר חכם שמת כל שעומדין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו וכל שאין עומדין עליו בשעת מיתתו אין קורעין עליו, נראה לי שהוא שבוש, ואדם שמת הוא צריך להיות, והיא היא הברייתא השנויה כאן ר"ש בן אלעזר אומר כל העומדין על המת בשעת יציאת נשמה חייבים לקרוע למה זה דומה לס"ת שנשרף, אלו דברי הרב ז"ל.
וקשה לנו על הסברא הזאת מה שמצינו בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ז] ר' בון דמך במועדא, ולא עביד ליה ר' מונא חסד, והוון ציפוראי אמרין עד מות סנאה, בתר מועדא עביד ליה איקריה, על ואמר קדמיהון האין דתני רבי חכם שמת הכל כקרוביו בהינון דהוו גביה, ואנן לא הוינן גביה, דמשמע מינה דאין חייב לקרוע על חכם אלא באותן שהיו עמו קודם קבורה, וברייתא בקודם קבורה תניא כדקתני חולצין ומברין עליו. ואיכא למימר התם במועד הוה, וקיי"ל דאין מספידין אלא בפניו, ובתר מועד דעבד ליה הספד קרע עליה בהספד, והיינו דאמר להו הא דתניא הכל כקרוביו דמשמע דאפילו במועד קורעין בהינון דהוון גביה ואנן לא הוינן גביה, ולפיכך אין מחללין עליו מועד, ולאחר המועד הרי קיימנו הספדו וקריעתו. ועם כל זה אין הדברים נוחים, שהיה להם לפרש בגמ' כי נח נפשיה דרב ספרא לא הוו רבנן גביה.
אבל יש לומר שאלו החכמים היו סבורין בהא דתניא שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שאינו חייב לקרוע אלא שיבכו ויספדו אותו, כענין שאמרו כל המתעצל בהספדו של אדם כשר, ואמרו כל המוריד דמעות על אדם כשר, אבל קריעה אין להם אלא במחוייבי אבלות כגון על קרוביו ועל רבו, טועין היו בזו כשם שטעו בברייתא האחרת בחכם שמת, שלא היו סבורין להעמידה אלא על הרב, וכי היאך יהא להם חיוב קריעה על אדם כשר והן פוטרין עצמן מלקרוע על חכם, אלא להקל היו מפרשין הברייתות ואביי השיב להם מזו של חכם לפי שרב ספרא נמי חכם הוה, והיו חייבין לקרוע ולחלוץ ולהברות כקרוביו. ומה שאמרו בגמרא לענין קריעה אי אדם כשר הוא חיובי מיחייב, סברא דגמרא היא דפרישו לברייתא דאדם כשר אפילו בחיוב קריעה, ומסקנא דגמרא הוא מן בתר אביי.
וגרסינן באלו מציאות (ל"ג א') אמר רב יהודה אמר שמואל תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה, ולענין אבדה במקום אביהם אין מחזירין עד שיהא רבו מובהק. פירוש קורעין זה על זה כדין רבו שאין מאחין לעולם, דכל יומא שמעתתא דהדדי בפומייהו, שאלו לענין קריעה עצמה אין הפרש בין חכם לרבו מובהק. זה דרכו של רש"י ז"ל. וכן פירש עומדין זה מפני זה כמלא עיניו כדין תלמיד ורבו, א"כ עשו תלמידי חכמים שבבבל זה לזה כתלמיד לרבו מובהק לענין עמידה דאלו רבו שאינו מובהק אינו עומד אלא בארבע אמות. והכי איתא בפ"ק דקידושין (ל"ג א').
ויש לי דרך אחרת בזה, והוא שנפרש שאין חובת אדם כשר בקריעה על ת"ח שכן לענין עמידה דהידור אמרינן התם במס' קידושין חדא דאתון חכימין ואנא חבר, ואתמר התם שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל קאים מקמיה, אלמא מקמי זה קאים הא מקמי אחר לא קאים, וש"מ שאין ת"ח עומד בפני מי שקטן ממנו, וכן כולה סוגיא מוכחא התם. והטעם בזה מפני שהוא כזקן ואינה לפי כבודו, ולפיכך אמרינן דת"ח שבבבל עומדין זה מפני זה ואפילו גדול מפני קטן, משום דשמעתתיה בפומייהו דהדדי והוה ליה רבו.
וכן נאמר לענין קריעה שאין חובה זו מן הקטן על הגדול ממנו בחכמה, וכדאמרינן נמי לענין חולץ לקמן (מ"ק כ"ב ב') ונמנע ולא חלץ, ואמר להו אביי חכם תניא, ואי לקטן ממנו אפילו אדם כשר, אלא בשוין, ועוד דכל יומא שמעתתא בפומין והוה לי' רבו שאינו מובהק דעומד נמי מפניו וקורע עליו, ואפילו היה גדול ממנו בחכמה כשמואל דקרע על ההוא מרבנן משום דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון. ועכשיו כל השמועות הללו מתחוורות ומתקיימות בלשונם, דקא מיירי בקריעה ולא מדכרו איחוי כלל, אלמא בקריעה עצמה איירינן, כן נראה לי, ודבר נכון וברור הוא. ולדברי הרמב"ם ז"ל שאומר על רבו קורע עד שמגלה את לבו, יש לפרש קורעין זה על זה עד שמגלה את לבו. אלא שאינו פירוש נכון כמו שיתבאר לפנינו.
(מ"ק כ"ד א') אמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע, ומקשינן עלה והא אמרו לי' לשמואל נח נפשיה דרב קרע עילויה תריסר מאני אמר אזיל ליה גברא דהוה מסתפינא מניה, וא"ל לר' יוחנן נח נפשיה דר' חנינא קרע עליה תליסר אצטלין דמילתא אמר אזל לי' גברא דהוה מסתפינא מיניה, שאני רבנן כיון דכל שעתא ושעתא מדכרי שמעתייהו כשעת חימום דמי. פי' לאו תרוצי מתרצינן דמחייבי בהני קריעות, אלא דלא מיקרי קרע של תפלות ולית בהו משום בל תשחית, דשעת חימום הוא, ומוסיפים בכבודם של ת"ח היו, הא בקריעה אחת חייבים הם. ושמעינן מינה דת"ח קורעין על ת"ח הרגילין עמהן בישיבה ביום שמועה דשעת חמום הוא.
ירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ז] כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על ת"ח. איזהו ת"ח חזקיה אמר כל ששנה הלכות ועד תורה, א"ל ר' יוסי הדא דתימא בראשונה אבל עכשיו אפילו הלכות. ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו. תני כל ששואלין אותו והוא משיב, אמר ר' הושיעא כגון אנן רבנן משגיחין עלן ואנן מגיבין לון. אמר ר' אבא בר ממל כל שהוא יודע לבאר משנתו, ואנן אפי' רבנן לא חכימין מבארא מתניתין. ובגמרא דילן בפרק אלו קשרים (שבת קי"ד א') אמר ר' יוחנן איזהו ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, וכן לענין קריעה. וכן מצינו בתשובות [כ"ה בכת"י ובנמוק"י, וכן בב"י סי' ש"מ] אמר רב משה איזהו ת"ח שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו במסכת כלה. ומסתברא שאינו קורע בשמועה רחוקה על החכמים, דהא תני הכל כקרוביו וקרובים בשמועה רחוקה לא קרעי. אבל על רבו קשה הדבר לומר שלא יקרע לעולם כאביו, שזה הביאו לחיי עוה"ז ורבו הביאו לחיי עוה"ב, ואע"ג דתניא לא השוו רבו לאביו אלא לענין איחוי בלבד, לענין דברים השנוים בברייתא אתמר אבל קריעה בשמועה רחוקה לא תניא.
נמצינו למדין דבשעת יציאת נשמה על כל המתים כלן חייבים לקרוע, וכדברי רש"י ז"ל אין דין זה באשה אלא באיש, שלא בשעת יציאת נשמה על אדם כשר ומוחזק חייב לקרוע בפניו, ועל סתם בני אדם אינו קורע. על חכם ועל ת"ח הכל קורעין ואפילו בעיר אחרת. בשמועה קרובה קורעין בכל מקום. על רבו שלמדו חכמה או שהאיר עיניו במשנה אחת, וכגון חברים שלומדין שמועות זה מזה אפילו בסוף העולם בשעת שמועה חייב לקרוע ואינו מאחה לעולם.
<h2>דף כו.</h2>
וקורעין על שמועות הרעות ועל ברכת השם ועל ס"ת שנשרף ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים, מנ"ל דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב, שאול זה נשיא, יהונתן בנו זה אב ב"ד, על עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב אלו שמועות הרעות, א"ל רב בר שבא לרב כהנא אימא עד דאיכא כולהו א"ל על על הפסיק הענין, ומקשינן ואשמועות רעות מי קרעינן והא אמרו לי' לשמואל קטל שבור מלכא תליסר אלפי יהודאי במגיזת דקסרי ולא קרע, ומפרקינן לא אמרו אלא ברוב צבור וכמעשה שהיה, פי' שהיה רוב ישראל שם ונפלו בחרב אויביהם, ואע"פ שלא מתו אלא מיעוט. ברכת השם מנ"ל דכתיב ויבא אליקים אשר על הבית וכו'. ת"ר אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייבין לקרוע, והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו דכתיב ויהי כשמוע המלך את דבריהם ויקרע את בגדיו המלך קרע והם לא קרעו, פירוש שומע מפי השומע כגון ששמע מאחד שהעיד אני שמעתי איש פלוני שקילל את השם בפירוש, שאלו במספר דברים ממש אין צריך לומר, ומפורש בירושלמי (סנהדרין פ"ז ה"ח) לענין העדים ששנינו בהם אמור מה ששמעת בפירוש, ואמרין ליה גדף, אלא אותו השם שאמרתי בפניכם בפירוש, ואמרין ליה גדף, אלא אותו השם שאמרתי בפניכם אותו קלל ובו קלל, כלומר מזכיר שם בן ד' אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו, כלומר יכה יוסי את יוסי, ועוד אמרו בירושלמי ר' חייא אמר ר' יוסי מקשי תמן תנינן הכרוז יוצא מלפניו איש פלוני בן איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית וכו', כלומר וכיון שאמרנו שומע מפי שומע חייב לקרוע אפילו בשאין השני מוציא גדוף מפיו אף השומעים הכרוז אומר איש פלוני חרף וגדף למה אין הכל קורעין, שהרי יודעין שעל הזכרת השם שהזכיר וגדף הוא נסקל, ופריק שמענו שומע מפי שומע צריך לקרוע, שמענו שומע מפי שומע ושומע מפי שומע צריך לקרוע בתמיה, כלומר לא אמרו אלא בשומע מפי העד ששמע הגידוף ממש, ושמעינן מיהא שכל השומע סתם מפי עדים פלוני קלל בשם זה קורע, וכן השומע מפי העד פלוני קלל בשם המיוחד או בכנוי הראוי לקרוע עליו קורע, והשומע שלא מפי עדים אינו קורע.
אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי הגוי אינו חייב לקרוע, וא"ת רבשקה, ישראל משומד הוה. ואמר ר"י אמר שמואל אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד אבל בכינוי לא ופליגא דר' חייא בתרוייהו. דא"ר חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אין אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים, ממאן אילימא מישראל מי פקירי כולי האי אלא פשיטא מגוי ואי שם המיוחד מי גמירי אלא לאו בכינוי, וש"מ אפילו מן הגוי ש"מ. והלכתא כר' חייא, הלכך מן הגוי אינו קורע אבל מישראל חייב לקרוע אפילו בזמן הזה ואפילו בכינוי.
אמר רבא אמר רב הונא הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע שתי קריעות אחת על הגויל ואחת על האותיות שנאמר ויהי דבר ה' אל ירמיהו אחרי שרוף המלך יהויקים את המגלה ואת הדברים, ולא אמרו שחייב לקרוע אלא כגון שנשרף בזרוע וכמעשה שהיה. ערי יהודה דכתיב ויבואו אנשים משכם ומשילה ומשומרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים. אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה א"ר אלעזר הרואה ערי יהודה בחרבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע. ירושלים בחרבנה אומר ציון מדבר היתה ירושלים שממה וקורע. בית המקדש בחרבנו אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה וקורע. וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים. כשפגע במקדש תחלה קורע טפח ומוסיף כל שהוא. ואם פגע בירושלים תחלה קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמה קריעת טפח לכל אחד. ואני תמה כיון דקתני על ערי יהודה בחרבנן קורע מה צריך לומר ירושלים בחרבנה והלא ירושלים בכלל היתה. ויש לומר שאם קרע על ערי יהודה חוזר וקורע על ירושלים, שאלו בשאר ערי יהודה קורע על אחת מהן ואינו קורע על השנית. וקורע על ערי יהודה בפני עצמן ועל ירושלים קרע אחר בפני עצמו. ואם קרע על ירושלים תחלה אינו קורע על שאר ערי יהודה שכבר קרע לקדושה שבכולן. ירושלמי [ברכות פ"ט ה"ב] בפרק הרואה שמעון קמטריא שאל לר' חייא בר אבא בגין דאנא חמר וסליק לירושלים בכל שעה מהו שיקרע, א"ל בתוך ל' יום אין אתה צריך לקרוע לאחר שלשים יום צריך אתה לקרוע.
<h2>דף כו:</h2>
תנו רבנן הקורע מתוך השלל מתוך המלל מתוך הליקוט מתוך הסולמות לא יצא מתוך האיחוי יצא אמר רב חסדא ובאחוי אלכסנדרי. פי' ה"ר אברהם בר דוד ז"ל שהיא התפירה שלנו שוה מלמעלה ובולטת מלמטה, ומחטא דתלמיותא שהזכירו במסכת קדושין (פ"ב ב') היא כעין אריגה שרזי"ר בלעז. ולי נראה דאחוי סתם היא התפירה השוה מלמעלה ובולטת מלמטה, ואיחוי אלכסנדרי היא השוה מלמעלה ומלמטה דומה לאריגה, ומחטא דתלמיותא שבמסכת קידושין הוא המחט שעושין בה צורות על הבגדים ונקראת כן לפי שעושין בה תלמים, וכן מצינו בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ח] איזהו האחוי כאריגה.
ת"ר אמרו לו מת אביו וקרע מת בנו והוסיף, תחתון מתאחה עליון אין מתאחה. מת בנו וקרע מת אביו והוסיף, עליון מתאחה תחתון אינו מתאחה, מת אביו ומתה אמו מת אחיו ומתה אחותו קורע קרע אחד לכולם, ר' יהודה בן בתירא אומר על כולן קרע אחד על אביו ועל אמו קרע אחר לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. מאי טעמא דר"י בן בתירא אמר ר' נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת. אמר שמואל הלכה כר"י בן בתירא והא אמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, אבלות לחוד וקריעה לחוד. פי' מדקאמר ר"י בן בתירא על כלן קרע אחד על אביו ועל אמו קרע אחר, וקאמר לפי שאינן מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו בעינן בגמ' מ"ט, דאי משום דאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו, יקרע על האחרים תחלה ויוסיף על אביו ועל אמו, ומתרץ לפי שאינן בתוספת כלומר כשם שאין מוסיפין על קרעים שלהן כך אין קרעים שלהם מתוספין על אחרים. וטעמא דאין מוסיפין משום דקרע של אביו ושל אמו כמתחמם וקורע והולך הוא, לפי שקריעה גדולה היא ופעמים שמוסיפין בה יותר מעד לבו, דכבוד אביו ואמו אין לו שיעור ניכר למעלה. וטעמא דאינן בתוספת משום דאע"ג דקריעה דאחרים טפח ושל אביו ושל אמו דהיא עד לבו ניכרת בה לגמרי, אפילו הכי אינו בדין לעשות עיקר קריעה של אחרים, ושל אביו ושל אמו טפלה להם, כדאמרינן קורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה בדפגע בירושלים תחלה.
ור' יצחק בן גיאת ז"ל פי' לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו משום דעד לבו בלבד הוא מוסיף כיש אומרים, מכאן ואילך מרחיק שלש אצבעות וקורע. והרי הרב ז"ל יצטרך לפסוק הלכה כיש אומרים, ואלו היה כן היו מפרשין בגמרא ומעמידין לר"י בן בתירא כדברי היחיד. ורבינו הגדול ז"ל נמי כת"ק פסק וכן עיקר. ומפרש רש"י ז"ל דר"י בן בתירא ארישא דברייתא נמי פליג, אמרו לו מת אביו וקרע מת בנו והוסיף מת בנו וקרע מת אביו והוסיף, דקרע של אביו ושל אמו קרע בפני עצמו הוא לעולם. והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל מחלק בדבר. דבזה אחר זה מת אביו וקרע מת בנו לאחר שבעה והוסיף יצא, ולא פליג ר"י בן בתירא אלא אסיפא בקורע בבת אחת. ומשמע מדיוקא דברייתא דהיכא דא"ל מת אביו ומתה אמו דקורע על שניהם קרע אחד, לא החמיר ר' יהודה ב"ב אלא שלא לערב קרע דשאר קרובים בשל אביו ושל אמו. אבל אביו ואמו שמתו שניהם לשניהם קרע אחד. ובאבל (פ"ט) תניא מי שמתו לו אביו ואמו בבת אחת הרי זה קורע לשניהם קרע אחד, ור' יהודה בן תימא אומר קורע לזה בעצמו ולזה בעצמו. ויש שסבור לומר דמת אביו ומתה אמו דקתני בברייתא דידן אביו או אמו קתני, הא שניהם, לכל אחד קריעה בפני עצמו. והדברים נראין בחיצונה הזו שהיא משובשת, ומי שמת לו אביו ואחיו בבת אחת קתני, ור' יהודה בן תימא הוא ר' יהודה בן בתירא השנוי כאן, וכך הזכירוהו בירושלמי בברייתא זו. ואם נאמר שהיא מחלוקת אחרת נפסוק הלכה כת"ק דאבל, וליתיה לדר"י בן תימא, שלא פסקו בגמרא באביו ובאמו כאחת קריעה לכל אחד.
נמצא עכשיו שמי שמתו לו שני קרובים כאחד, או שבאת לו שמועה על שניהם בבת אחת, קורע קרע אחד לכלן, קרע ואחר כך מת לו מת אחר, תוך שבעה לראשון קורע קרע אחר בבגד אחר או מרחיק שלש אצבעות מאותו קרע ראשון, וקורע טפח בין למטה מן הקרע הראשון, בין במקום אחר מן הצד. לאחר שבעה מוסיף על אותו קרע ראשון כל שהוא ויצא. מת אביו ואחד מן הקרובים, או אמו ואחד מן הקרובים, קורע תחלה על אביו ועל אמו עד לבו, ומרחיק שלש אצבעות וקורע טפח על המת האחר. מת אחד מן הקרובים וקרע ואח"כ מת אביו או אמו, בין בתוך שבעה בין לאחר שבעה, מרחיק שלש אצבעות וקורע מן הצד בשפת הבגד, שהרי צריך להבדיל קמי שפה שלו, וקורע עד שמגלה את לבו. מתו אביו ואמו כאחת קורע לשניהם קריעה אחת עד לבו.
ומדברי הרב רמב"ם ז"ל יראה לי שהוא מפרש הך סוגיא כר"י ב"ב, דמדקאמר ר"י בן בתירא על כלן קרע אחד על אביו ועל אמו קרע אחר לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו, בעי בגמרא מ"ט דר"י בן בתירא, והלא אם קרע תחלה הקריעה על אביו ועל אמו והוסיף על אחרים אין כבודן של אביו ושל אמו מתמעט בכך, ומהדרינן היינו טעמא דריב"ב לפי שאינן בתוספת כלומר שאין אביו ואמו מתוספין עם אחרים בקריעה, ובין שיקרע קרע אחד לכלן כגון בשמועה אחת, בין שיקרע תחלה על אחרים בשמועה ראשונה ויוסיף לאביו ולאמו בשמועה אחרת, תוספת היא, ובעינן קריעה שלמה לשמן. אבל קרע תחלה על אביו ועל אמו ואחר כך שמע על אחרים ודאי מוסיף שכבר יצא ידי קריעה שלהן. ואם תאמר בשומע על כלן כאחד יקרע לשם אביו ויוסיף לשם אחרים, זו אינה תורה שאם נחייב אותו לקרוע בפני עצמו לשם אביו ואמו אף הוא צריך קריעה אחרת לשאר הקרובים, שהרי אמרנו כל שבעה קורע ואינו מוסיף. נמצא עכשיו דר"י בן בתירא פליג בסיפא דברייתא מת אביו ומתה אמו מת אחיו ומתה אחותו, ופליג אמציעתא מת בנו וקרע מת אביו והוסיף, אבל רישא מת אביו וקרע מת בנו והוסיף דברי הכל היא, לפיכך כתב הרב ז"ל מי שמתו לו מתים הרבה כאחד קורע קרע אחד לכלן, היה בכללן אביו או אמו קורע על כלן קרע אחד ועל אביו ועל אמו קרע אחר. אמרו לו מת אביו וקרע ואחר שבעה מת בנו והוסיף תחתון מתאחה עליון אינו מתאחה, אמרו לו מת בנו וקרע ואחר שבעה מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קרע אחר שאין אביו ואמו בתוספת, זה לשונו ויפה כיון.
בסוף נדרים (פ"ז א') תניא אמרו לו מת אביך וקרע ואח"כ נמצא בנו, יצא ידי קריעה, (נ"א: ותניא אחריתי מת בנו וקרע ואח"כ נמצא אביו לא יצא ידי קריעה). ותניא אחריתי אמרו לו מת אביו וקרע ואח"כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה אמרו לו מת לו מת וכסבור אביו הוא וקרע ואח"כ נמצא בנו, לא יצא ידי קריעה. ופריק רב אשי כאן תוך כדי דבור כאן לאחר כ"ד, הא דאמרת יצא שנמצא בנו תוך כדי דבור והא דאמרת לא יצא ידי קריעה לאחר כ"ד, תניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף, וכמדומה שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא ידי קריעה, א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא לא שנו אלא שמת לאחר כדי דבור אבל מת בתכ"ד אינו חוזר וקורע, וכן הלכתא. בהלכות הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל, אמר גאון מי ששמע שמת אביו וקרע וישב עליו שלשה ימים, ובאו ואמרו לו קיים היה ופסק, ואח"כ אמרו לו מת, כיון שקרע בשעת חימום יצא ידי קריעה ואינו צריך לחזור ולקרוע ולישב שבעה רצופים שכבר הוקשו לחג, אלו דברי גאון. ודחאם הרב ז"ל מן הברייתא הזו, דכל לאחר כדי דבור לא יצא ידי קריעה. ובודאי אם דברי הגאון כשאמרו לו מת ולא מת ואח"כ מת, דברי טעות הן. אלא אמרו לו מת וקרע ונהג אבילות ג' ימים ואח"כ באו ואמרו לו לא מת, והפסיק וחזרו ואמרו לו משעה ראשונה מת כמו שאמרו הראשונים, ואלו שהפסיקו אבילותך עדי שקר הם, כגון זה ודאי יצא ידי קריעה כדברי הגאון ז"ל. ולענין שבעה ימי אבילות נמי ראוי לנו לומר כבר הורה זקן, אלא שיש לי לדקדק אחר דבריו, שהרי הקובר את מתו שני ימים קודם לרגל לדעת משנה ראשונה מפסיק כל הרגל ומונה חמשה לאחר הרגל, ונמצא שלא מנאן רצופין, ואם תאמר מפני שנהג בדברים שבצנעא ברגל. והלא לדברי האומר אין אבילות בשבת וכ"ש ברגל לא נהג כלום, ונמצא שמנה בהפסקה, ועוד דלדברי הכל מ"מ הפסק אבילות הוא, שאם לא תאמר כן נמצא שנוהג אבילות יותר משבעה ולא מצינו גזירות הללו נוהגות יותר משבעה. וקרוב היה לומר שכיון שחלה עליו אבלות ונהג בו אע"פ שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבילות. ודבר זה צריך תלמוד.
והא דאמרינן בגמרא לעיל אבלות לחוד וקריעה לחוד. פירשו בו מפני שקריעה מן התורה ואבלות מדבריהם. ואנו עתידין ברצון הבורא לברר זה בשער שלפנינו. לפיכך אמרו מקצת החכמים בתינוק כל שלשים אע"פ שאינו מתאבל עליו חייב הוא בקריעה, דהתם אמרינן (בכורות מ"ט א') אמר רב אסי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, הילכך לענין קריעה כיון דאין הלכה כדברי המיקל ולחומרא אזלינן בה, כל שלא שהה שלשים יום באדם דספיקא הוא קורע ואינו מתאבל. ולא נראית לי זאת הסברא, שהקריעה עצמה מדברי סופרים היא וספיקא לקולא, וכי מפקינן קריעה מכלל אבלות ולומר דליתיה בקריעה להאי כללא, הלכה כדברי המיקל לעולם, אבל כשאר דברי סופרים היא, וכדאמרינן בהדיא במסכת עירובין בפ' מי שהוציאוהו (מ"ו א') באבלות הוא דאקילו בה רבנן אבל בעלמא אפילו בדרבנן שאני בין יחיד במקום יחיד בין יחיד במקום רבים וכי מפקינן קריעה מכלל אבילות להכי מפקינן לה לומר דהיא כשאר דברי סופרים והלכה כרבים, ואי נמי כי מסתבר טעמא דיחיד יכלינן למיפסק כוותיה בגמרא כשאר כל דברי סופרים שפסקו בכמה מקומות כדברי המחמיר, דודאי לא אשכחן קריעה מפורשת בתורה, אלא באסמכתא בעלמא מייתו לה מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו מכלל דכ"ע מיחייבי, והא ודאי אסמכתא בעלמא היא, דבני אהרן לאיסורא קאמר להו רחמנא מכלל דכ"ע רשאין הן, תדע דהא התם משום עבודה קא מזהר להו רחמנא, כדקיי"ל בפרועי ראש ומחוסרי בגדים דבמיתה, וקרועי בגדים נמי מחוסרי בגדים נינהו דהא מחללי עבודה כדאיתא במסכת זבחים פרק שני (י"ח ב') הילכך במיתה נינהו, והכי קאמר להו רחמנא לא תפרעו ולא תפרומו משום עבודה ולא תמותו הא אם תעשו תמותו, ואע"ג דפרועי ראש ומחוסרי בגדים דבמיתה לאו מהכא מפקינן להו במסכת סנהדרין (פ"ג א') משום דהאי קרא לשעה והנהו לדורות, מ"מ קרא לבני אהרן פרועי ראש וקרועי בגדים ששמשו דבמיתה אתא, והכי קאמר רחמנא ולא תמותו הא אם תעשו תמותו. וכן נמי מצינו דכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו, הא אם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה, ולא מצית למידק מהני קראי לאחר אלא רשות, אלא ודאי אסמכתא בעלמא הוא. ודאמרינן נמי אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה דכתיב ולא תמותו, אסמכתא בעלמא היא, ומיתה זו עונש מדברי סופרים כענין כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ואמרינן דכוותה אבל ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה. מכאן אני אומר לענין פריעת הראש דשלשים יום שהוא מדבריהם, ואין לנו אבילות מן התורה אלא ביום מיתה וקבורה לדעת הגאונים, הא לאחר מכן הרי הוא כשאר כל אדם, ואפילו בתספורת שסמוך לדברי תורה, ואין צריך לומר בגיהוץ שהוא סמוך לדברי סופרים באסמכתא בעלמא כדבעינן למימר לקמן. ועוד לדברי הגאונים יום ראשון של אבילות תורה הוא ואע"פ כן בנפלים ספק אינו מתאבל, וכן בקריעה אינו קורע עליהם עד שיהיו בני קיימא ודאי כמו שאני עתיד להזכיר בענין האיבול.
ת"ר עד היכן הוא קורע עד טבורו וי"א עד לבו, הגיע לטבורו מרחיק שלש אצבעות וקורע, נתמלא מלפניו הופכו לאחוריו נתמלא מלמעלה הופכו למטה, הקורע מלמטה ומן הצדדים לא יצא אלא שכהן גדול פורם מלמטה. פי' הרב יצחק בן גיאת ז"ל למטה בשולי הבגד או מן הצדדין שתחת בתי הידים לא יצא, ודעתנו דכל בית הצואר שלו לפניו מקום קריעה הוא, שלא לפני בית הצואר מכאן ומכאן נקרא צדדין ולא יצא, וזהו קמי שפה כדכתיב שפה לפיו, ובאבל (פ"ט) אין קורעין אלא בין שתי המוריאות, הקורע מן החפת ומן הצדדין לא יצא ר' יהודה אומר יצא. אר"י מעשה בימי הדופית שהיו קורעין מן הצדדין א"ל אין שעת הסכנה ראיה. פי' שתי המוריאות הם אימרא שבפי החלוק מן הימין ואימרא שבפיו מן השמאל, שעושין אותן כדי שלא יקרעו התפירות, וחפת החלוק מצדו על בית יד שלו מן השמאל. וזהו שאמרו במועד (מו"ק י' א') כל שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו. ולפיכך הקורע מן החפת ומן הצדדין מכאן ומכאן חוץ ממקום המוריאות לפניו לא יצא. ירושלמי שלמו מלפניו מתחיל וקורע מאחוריו, שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה, שלמו אלו ואלו נעשה כפוחח, פי' ואינו קורע דהו"ל כמי שאין לו חלוק לקרוע כדבעינן למימר קמן. באבל (שם) הפוחח אינו קורע ר' יהודה אומר קורע.
והיכא דקרע על מתו ומת לו מת אחר תוך שבעה קורע קרע אחר בפני עצמו, לאחר שבעה מוסיף על אותו קרע כל שהוא ויצא, דאמרינן פליגי בה רב מתנה ומר עוקבא ותרוייהו משמיה דאבוה דשמואל ולוי אמרי חד אמר כל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף, וחד אמר כל שלשים קורע לאחר שלשים מוסיף. ופסקו רבואתא כמ"ד שבעה, ותני ר' יוסי אומר תחלת קריעה טפח ותוספת כל שהוא, וקיי"ל כוותיה.
ת"ר היוצא בבגד מקורע לפני המת ה"ז גוזל את החיים ואת המתים. באבל (פ"ט) חמור גזל המת מגזל החי שהגוזל את החי יכול לפייסו ולהחזיר לו גזלו, ובמותו אינו יכול, כיוצא בו המכבד את יולדיו במותן משובח ממי שמכבדן בחייהן, שהמכבדן בחייהן אינו מכבדו אלא משום יראה ולשום ירושה והמכבדן במיתתן אינו מכבדן אלא לשם שמים. רשב"ג אומר האומר לחבירו השאילני חלוקך שאלך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורע ומאחהו וכשבא לביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי הקרע, ואם הודיעו ה"ז לא יגע בו. המשאיל חלוק לחבירו ללכת לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבל, וברגל עד שיצאו ימי הרגל, ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה.
מקרעין לקטן מפני עגמת נפש, פי' לרבות את ההספד הא שלא מפני עגמת נפש לא דא"כ נמצאת אבילות נוהגת בקטן. להרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל אם הגיע לחינוך קורע על קרוביו כשאר מצות שמחנכין אותו בהן. באבל (פ"ה) תניא היה יושב ומספר אמרו לו מת אביך ה"ז יגמור אחד המספר ואחד המסתפר.
